"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות י"א ז')
כך מתארת התורה את השמירה שישמור השם על בני ישראל בזמן מכת בכורות.
אצל המצרים ימותו הבכורות, המוות יגיע לכל בית, ותהיה צעקה גדולה בכל רחבי מצרים.
לעומת זאת אצל בני ישראל לא ימות אף אחד ואפילו הכלבים לא יזיקו.
אבל מה זה 'לא יחרץ לשונו'?
מה כלב עושה עם הלשון?
נשיכה - עם השיניים
נביחה - בפה
הלחתה - מה מסוכן בזה?
אם כך, איזו תקיפה עושים הכלבים עם הלשון שממנה יינצלו בני ישראל?
אפשר להבין את מונח 'לחרוץ לשון' על פי ספר יהושע פרק י'. שם מתואר אחד הקרבות עם הכנענים ולאחר הנצחון מתואר המצב 'לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו'. המשמעות היא שהנצחון היה כל כך גדול עד שאף אחד מהאויב הכנעני לא העיז לאיים על בני ישראל.
רש"י שם (פסוק כ"א) מסביר שחריצת לשון היא שם לדיבור. ועל פי ההקשר אוסיף שמדובר בדיבור תוקפני. חריצה היא חיתוך או חידוד (כדברי רש"י שמות פרק י"א פסוק ז') וחריצת לשון היא דיבור חד ותוקפני. רש"י מוסיף ואומר שזו גם המשמעות של לא יחרץ כלב לשונו.
איך כלב מדבר? הוא נובח. כשרוצים לאמר שכלב לא ינבח אפשר גם לאמר שהוא לא 'ידבר'.
לפי זה הביטוי חריצת לשון במשמעותו הפשוטה הוא ביחס לבני אדם שאינם תוקפים בדיבורם, והתורה משתמשת בו גם ביחס לכלבים.